<h1>רשב"ץ — מאמר חמץ</h1>
<h2>דף לד.</h2>
שנינו בפ' כל שעה, רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, ומוכח בגמ' [כ"ח ע"א] דלשאר נהרות בעי פירור. אבל לים לא בעי פירור, והתוספות [פסחים כ"ז ע"ב ד"ה אין ביעור, רא"ש פ"ב ס"ג] פסקו כר' יהודה אע"ג דיחידאה הוא, משום דבמסכת תמורה [ל"ג ע"ב] מנו במתניתין חמץ בהדי הנשרפין, ובגמרא [ל"ד ע"א] אמרי בפירוש דההיא סתמא אתיא כר' יהודה, וכיון דסתם לן כותיה קימא לן הכי דהלכה כסתם משנה, ומדברי הגאונים ז"ל נראה דלא קימא לן הכי, ונ"ל טעמן משום דסוגיין בפ' כל שעה רהטא דלא כר' יהודה, משום דרבנן אקשו עליה מדידיה אדידיה ושתיק להו, וכיון דשתיק להו משמע דהדר ביה, וההיא סוגיא דהכא עקר משום דאתמרא בדוכתא, וסוגיא דהתם איכא לדחוייא נמי דלא מפקא מדרבנן, דאינהו נמי ס"ל שאף הוא בשריפה, שהרי השבתתו בכל דבר אית להו, ושריפה בכלל, ולא באו באותה משנה אלא לומר שאינו מן הנקברין שיהא אפרו אסור, אלא מן הנשרפין שאם שרפו אפרו מותר, לא שיהא חייב לשרפו, כך נראה לי לקיים דעת הגאונים ז"ל, שלא כדעת התוספות. ואמרינן בגמ' [פסחים י"ב ע"ב] דאף ר' יהודה לא קאמר אלא [שלא] בשעת ביעורו, אבל (שלא) בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר, ופירש רש"י ז"ל ד[שלא] בשעת ביעורו היינו שעה ששית, אבל משעה שביעית ואילך השבתתו בכל דבר, ור"ת ז"ל פירש בהפך, דמשעה שביעית ואילך דוקא בשריפה דומיא דנותר שאינו בשריפה אלא אחר איסורו, ולפי זה אפילו קימא לן כר' יהודה, אין צריך לשריפה, שכל העולם מבעירין אותו קודם זמן איסורו, ואני מצאתי בירושלמי [פ"ב סוף ה"א], תני עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר, משהגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה, ואתייה כר' יהודה, (או) [אית תניי] תני עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה, משהגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר, ואתיא כרבנן ע"כ, ולא יצא לנו מזה הירושלמי אלא מחלוקת בין בשעת ביעורו בין שלא בשעת ביעורו, אלא שזכינו ללמוד כי שני הפירושים של רש"י ז"ל ושל ר"ת ז"ל הם מחלוקת תנאים. וכתב הרא"ש ז"ל [פ"ב ס"ג], שאף לדברי רש"י ז"ל בשעה חמישית השבתתו בכל דבר, כיון שמותר בהנאה, וכתב בנו ז"ל בטורים [סי' תמ"ה] שאינו נראה כן מפירושו, שהוא פי' דלר' יהודה אפי' יוצא בשיירה דווקא בשריפה. וכל זה אי קיימא לן כר' יהודה, ולדברי הגאונים דפסקי כחכמים אין מקום לכל אלו הדקדוקין, על כן קיימתי דברי הגאונים ז"ל דהשבתתו בכל דבר בין בשעת ביעורו בין אחר זמן ביעורו.
ומדתנן במתניתין [פסחים כ"א ע"א] לא יסיק בו תנור וכירים, ילפינן שאם שורפו אחר זמן איסורו אסור ליהנות ממנו בשעת ביעורו, אלא שאם חרכו קודם זמן איסורו, מותר בהנאתו ואפי' באכילה לאחר זמנו, שכיון שחרכו עד שנפסל מלאכול לכלב, נפק ליה מתורת לחם, ואינו אלא כמו אפר בעלמא, וקי"ל דכל הנשרפין אפרן מותר, אפי' נשרפו אחר זמן איסורן. ולאחר זמן איסורו של חמץ, אם הסיק בו תנור וכירים, ובזה ההיסק [נגמרו] דכלי חרס (ה)נגמר בהיסק ה"ז התנור אסור בהנאה, דהוייתו היא באיסור הנאה, וסבירא ליה לרבי אליעזר דאין לו תקנה אלא בנתיצה, משום דס"ל דזה וזה גורם אסור, שכל דבר שיש לו שני גורמין אחד היתר ואחד איסור, המשתמש בהן אסור בהנאה, וא"כ אפילו ישתמש בזה התנור בעצי היתר, הם שני גורמין התנור אסור והעצים היתר ואסור, ואנן לא קי"ל הכי אלא דזה וזה [גורם] מותר, ואם נשתמש בזה התנור אחר שנצטנן מותר, ואפי' חדש נמי אם נצטנן והסיקוהו בעצי היתר מותר, דהוה ליה זה וזה גורם ומותר, ואפי' בישן לא סגי בלא צנון, דאע"ג דהתנור הוא היתר והעצים הוא איסור וזה וזה גורם הן דקי"ל דמותר, ה"מ דיעבד, אבל לכתחלה לא סגי בלא צנון אפי' בישן. ואם אפה הפת בתנור שהוסק באיסורי הנאה כגון חמץ בפסח, קי"ל כרבי דאמר הפת אסורה בין בחדש בין בישן שלא צננו, משום דס"ל לרבי דיש שבח עצים בפת וכאלו נתערב האיסור בתוך הפת, ומוקמינן לה בגמ' [פסחים כ"ז ע"א בסופו] כשאבוקה כנגדו, שכל זמן שהפת נאפת אבוקה כנגדה, ונמצא נהנה מן האיסור בשעה שהוא בעין, וכאלו נתערב האיסור בתוך הפת, בשלה על גבי גחלים הפת מותרת, ובהא אפילו רבי (יהודה) [מודה], דכיון שאין העצים בעין, ליתיה לאסוריה בעיניה, ואפליגי בגמ' [כ"ז ע"א] דהני גחלים אי דוקא בגחלים עוממות אבל לא לוחשות, ומוכחא סוגיין דאפילו לוחשות, ומשום הכי כתבה הריא"ף ז"ל סתם.
